הרפורמה בהליכי פשיטת הרגל

בשנים האחרונות מספר תיקי פשיטות הרגל ממשיך לעלות בצורה דראסטית – אם בשנת 2012 הוגשו 604,10 בקשות לפשיטת רגל, בשנת 2014 מספרן היה 497,14 ,בשנת 2015 מספרן טיפס כבר ל- 491,16 ובשנת 2016) מינואר עד נובמבר) מספרן עמד על 456,15 .

אם בעבר הכניסה להליך פשיטת הרגל הייתה מלווה במבוכה וחשש מהכתם החברתי שנלווה אליה, היום נחשבת
הכניסה להליך זה כדבר סטנדרטי ונעדר כל סטיגמה חברתית החקיקה הקיימת אשר מסדירה את הליך פשיטת הרגל, מושתתת על פקודה מנדטורית שנחקקה לפני כ – 70 שנה ואינה תואמת את צרכי המציאות של היום.

החקיקה המנדטורית התוותה הליך מסורבל אשר בתיאוריה יכול להימשך לנצח ולא בהכרח מביא תועלת לנושים או לחייב עצמו. לאור המציאות המשתנה והחקיקה המיושנת נדרשו שינויים מידיים ומשמעותיים בתחום.

הסדרת תחום חדלות הפירעון של היחיד, קרי הליך פשיטת הרגל, דורשת מציאת האיזון העדין בין הרצון להעניק הזדמנות נוספת לחייב שהסתבך בחובות לבין זכותם הלגיטימית של הנושים לקבל את כספם – או לפחות חלק ממנו – בסוף ההליך. זכותם האמורה של הנושים מייצגת אינטרס רחב יותר והוא השמירה על חיי מסחר תקינים ובין היתר האפשרות להעניק אשראי במחיר סביר.

בספטמבר 2013 נכנסה לתוקף רפורמה בהליכי פשיטת רגל, אותה קידם פרופ’ דוד האן בתפקידוככונס הנכסים הרשמי של ישראל. הרפורמה, אשר הונהגה במסגרת הדין הקיים ובמטרה להתאים את החקיקה למציאות העכשווית, נועדה לייעל את ההליך באמצעות קביעת מנגנונים ומתן תמריצים לחייב לשתף פעולה עם ההליך. אחד מהתמריצים העיקריים שנקבעו ברפורמה הוא קציבת מסגרת זמן ברורה להליך פשיטת הרגל כולו. זאת, בניגוד למצב הקודם, בו לא היה תאריך סיום ידוע מראש
להליך וחייבים “נתקעו” בהליך פשיטת הרגל במשך שנים רבות בהן נמנעה מהם, לעיתים ללא הצדקה, האפשרות לצאת לחיים חדשה, להשתקם ולחזור למעגל העבודה היצרני.

על פי הרפורמה שיזם כאמור פרופ’ האן, מי שנכנס להליך פשיטת רגל יכול לסיימו בדרך כלל בתוך
54 חודשים, כאשר בתם 18 חודשים מתחילת ההליך מקבל החייב הפטר מותנה בעמידתו בתוכנית הפירעון שנקצבה לו (ככלל ל – 36 חודשים נוספים). בסיום ההליך מקבל החייב הפטר חלוט, קרי הוא מופטר מכל החובות ברי התביעה בהליך – למעט החריגים המנויים בפקודת פשיטת הרגל (חוב מזונות, קנסות וכד’) ויכול להתחיל חיים חדשים נטולי חובות.

בנוסף, כיום עומדת על הפרק הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי הנמצאת בימים אלו בדיונים מתקדמים בוועדת חוקה חוק ומשפט. נדמה כי הצעת החוק ממשיכה בקו של הרפורמה, תומכת במובנים רבים בגישתה ומבקשת ליצור מעין קודקס מקיף בתחום חדלות הפירעון ולספק לכלכלה הישראלית חקיקה כוללת ומודרנית בתחום זה, כאשר מטרת העל היא לייצר הליכים מהירים, יעילים וברורים, בין היתר על ידי צמצום הבירוקרטיה הקיימת בתחום כיום.

המגמה הבולטת בהצעת החוק, בכל הנוגע להליך פשיטת רגל של היחיד, הנה הצבת שיקומו הכלכלי של היחיד כערך מרכזי, מתוך תפיסה כי לשיקומו של פושט הרגל וחזרתו למעגל העבודה יתרונות כלכליים רבים לכלל החברה ולצדם השגת עקרונות חברתיים של מתן הזדמנות נוספת לפושטי הרגל שחוו כישלון כלכלי. שיקומו של החייב מאפשר לחייב לקום על רגליו באופן אשר תורם לחייב עצמו, לקרוביו, ולסביבתו האישית והכלכלית. בנוסף, החזרתו של החייב למעגל העבודה תורמת גם לחברה
כולה.

הרציונלים העומדים בבסיס הרפורמה של פרופ’ האן והצעת החוק הנם רצויים בעולם של היום ומקדמים ערכים בהם אני מאמין ותומך. יש לציין כי ערכים אלו מקובלים גם ברוב מדינות המערב ונובעים ממציאות בה השימוש באשראי הצרכני מהווה חלק נכבד מהשימוש באשראי במשק אשר כשלעצמו רצוי ולגיטימי.

אולם, נראה אפוא כי המדינה משקיעה משאבים עצומים במציאת פתרונות לפושטי הרגל, אם באמצעות הרפורמה שהונהגה במסגרת הדין הקיים, ואם באמצעות יוזמות חקיקה כאמור, אבל בדרך שכחה להתמודד עם השאלה החשובה באמת : מהם הגורמים אשר מביאים אנשים כה רבים בישראל למצב של חדלות פירעון והאם ניתן לצמצם את התופעה מראש – להבדיל מלהשלים עם
קיומה ולטפל בה בדיעבד?

לטעמי, ללא בחינת אותם הגורמים המביאים אנשים למצב של חדלות פירעון וטיפול בבעיה משורשה, שיקום החייב שזוכה כיום לכותרות פופוליסטיות ואהדת הציבור איננו אלא “אקמול לסרטן”. התרופה האמתית לתופעה החריגה והמתפשטת בחברה הישראלית, נמצאת בידי רשויות השלטון. אולם, נראה כי הרשויות המעורבות מעדיפות להסתפק בפתרון קל, פופוליסטי ונקודתי שבא על חשבון גורמים אחרים בהליך, זאת במקום להשקיע בפתרון שורשי ורוחבי אשר ימנע או למצער יצמצם את
התפשטות התופעה.

התופעה חמורה יותר ממה שחושבים, שכן למרות שרבים בציבור טועים לחשוב כי עיקר פושטי הרגל הנם בעלי עסקים, שקריסתם הכלכלית נבעה מכישלון עסקי, בפועל, מרבית פושטי הרגל של היום הנם למעשה משקי בית נורמטיביים ש”לא הצליחו לגמור את החודש” ושקעו בחובות צרכניים – משום שהכנסותיהם הנן נמוכות ביחס לרמת המחירים או משום שלא ידעו להתנהל נכון כלכלית. מדוע אפוא משקי בית כה רבים בישראל מגיעים למצב של חדלות פירעון. לטעמי, התשובה לכך
מורכבת מכמה גורמים:

ראשית, רמת המחירים בישראל נמצאת בעלייה מתמדת ונשארת באופן עקבי גבוהה מיתר מדינות מדינות ה – OECD, בזמן שהשכר הריאלי נותר בשנים האחרונות כמעט ללא שינוי, זאת להבדיל מהמדינות האחרות בהן גם השכר עולה בהתאמה באותה העקביות. חוסר ההתאמה בין קצב עליית המחירים לקצב עליית השכר עלול להביא בקלות ובמהירות משפחה נורמטיבית למצב של חדלות פירעון.
לכך מצטרפת העובדה כי רבים מהישראלים צורכים אשראי באופן בלתי סביר ולא מבוקר, וחיים מעבר ליכולתם על חשבון הלוואות ואשראים שאין להם ולא תהיה להם יכולת להחזיר. צריכת הלוואות בישראל הנה יוצאת דופן בממדיה ומהווה חלק גדול בחוב משקי הבית. לתלות הגדולה של הישראלים בהלוואות תורמים שניים – המנטליות הישראלית אשר אינה מגנה פזרנות שאין לה כיסוי
על.

והיעדר חינוך פיננסי. על פי נתוני הלמ”ס, כחמישית מישראלים חיים באוברדראפט באופן קבוע2 כן, במצב דברים זה, הנתון של מספר פושטי הרגל ההולך וגדל אינו מפתיע. זאת ועוד, אם בעבר הליך פשיטת הרגל נתפס בעיני רבים ככישלון אישי המלווה במבוכה חברתית וסטיגמה שלילית, היום – במיוחד לאור התפיסה לפיה פשיטת רגל הנה “תאונה כלכלית” ממנה יש לשקם את החייב על חשבון הנושים – הכניסה להליך פשיטת רגל הנה נורמטיבית לחלוטין, אינה מלווה בכתם חברתי ואינה מהווה יותר סיבה למבוכה.
כלומר, במובן מסוים, לא זו בלבד שהפתרונות הקיימים והמוצעים לטיפול בפושטי רגל המבקשים לקצר את ההליך, להקל עם החייב ולראות בחדלות פירעון “תאונה כלכלית” (שכאמור הרציונליים עליהם הם מבוססים הנם רצויים ולגיטימיים) אינם מסייעים למניעת התופעה, אלא אף תורמים להגדלתה והתפשטותה.

קשה לומר שהתשובות הנן פשוטות ומונחות על השולחן, אך ודאי שאין להשלים עם המצב הקיים. לאור היקפה הרחב של התופעה ומורכבותה, לא נראה שקיים פתרון קסם, אבל אין ספק שהגיע הזמן לשינוי תפיסה משמעותי. ראשית ולפני הכל נדרשת התערבות השלטון במניעת שחיקת השכר, טיפול ביוקר המחייה, ויצירת תנאי מחייה טובים יותר עבור תושבי ישראל. מובן, שגם אין להתעלם מהפן החינוכי.

יש לזכור כי לאורך ההליך החייב אינו מורשה ליטול הלוואות, אינו צורך אשראים, מוגבל מלהשתמש בכרטיסי אשראי ושיקים, והוא מחויב לשמור על איזון תזרימי, אשר מבוקר פעם בחודשיים על ידי בעל התפקיד. ההגבלות והפיקוח האמורים מכניסים את החייב למשטר כלכלי נוקשה, מהווים למעשה מעין חינוך פיננסי כפוי ומגדילים את הסיכוי לכך שהחייב יתנהל נכון יותר גם
בסיום ההליך.

הליך קצר כדוגמת זה המונהג כיום במסגרת הרפורמה או זה המתוכנן במסגרת הצעת חוק חדלות פירעון אמנם מסייע בהחזרה מהירה של החייב למעגל העבודה, אך בו בעת עלול דווקא לחטוא למטרה החינוכית שבו. לפיכך, יש מקום במובן זה למצוא פתרונות מאזנים ומשלימים. למשל, הנהגת קורסים במסגרתם ילמד החייב כיצד להתנהל עם אשראי צרכני כדי למנוע מראש כניסה לחדלות פירעון או חזרה למצב זה ; הגבלות ופיקוח על מתן אשראי צרכני וכו’.

מאמר זה אינו מתיימר להציע פתרון אופרטיבי לבעיה, מטרתו היא להעיר כי נראה שהושקעו משאבים רבים במקומות הלא נכונים ולהציע כיווני מחשבה נוספים שיובילו לפתרונות מקיפים יותר. מה שבטוח הוא, שללא טיפול בשורש הבעיה אשר ימנע מרב פושטי הרגל להגיע למצב של חדלות פירעון מלכתחילה, הדיבור “שיקום החייב” ישאר בינתיים בגדר סיסמא ריקה מתוכן. לטעמי, המטרה האמיתית צריכה להיות למנוע מראש מפושטי הרגל להגיע למצב של חדלות פירעון ואם כבר הגיעו אליו, לספק להם את ההדרכה הנכונה שתאפשר להם ביציאתם מההליך להיות מסוגלים להשתכר בכבוד, לחיות בלא ליצור גירעונות חדשים ולהימנע מהחזרה להליך.

לייעוץ משפטי

לכל שאלה משפטית – חייגו: 02-6523322
או השאירו פרטים ופנייתכם תטופל מיד בתשומת הלב הראויה.

סניף ירושלים: עם ועולמו 3 בית הראל, גבעת שאול ירושלים
טלפון: 02-6523322
פקס: 02-6522202

סניף ת”א: ברקוביץ’ 4 “מגדל המוזיאון” תל אביב
טלפון: 03-9651548
דוא”ל: office@efratilaw.co.il

האתר עוצב ונבנה ע”י web4all חברה לבניה וקידום אתרים